העצבות העצובה
סיפורה של העצבות העצובה

על דרך עפר, בלב יער עבות, התהלכה ישישה שפניה עתיקים ומקומטים.
היא נראתה זקנה מאד, אך למרבה הפלא מצעדה היה קל ומטופף כשל נערה צעירה ועל פניה היה נסוך חיוך זוהר.
לפתע נעצרה בעומדה מול יצור חיוור ושקוף, שאך בקושי ניתן היה להבחין בקווי המתאר שלו.
מבעד לשמיכה בה כוסה היצור השברירי, אפשר היה לראות צדודית של דמות נשית עדינה.

האישה הזקנה, שמעודה לא ראתה ישות כה לא גשמית, שאלה אותה בתימהון: "מי את?"
שתי עיניים עייפות ולאות הביטו בזקנה וקול חלוש ענה: "מי אני? אני העצבות."
חיוכה הזוהר של האישה הזקנה התרחב: "את היא העצבות!" קראה בשמחה, כאילו היא מקדמת פני חבר ותיק.
"אנחנו מכירות?" שאלה העצבות.
"מובן שאני מכירה אותך! פעמים כה רבות היית לי בת לוויה בנדודיי."
"אבל... מדוע זה אינך רוצה לברוח ממני כמו כולם? האם אינך מפחדת ממני?" שאלה העצבות.
"מדוע שאפחד ממך? ומדוע שארצה לברוח מפנייך? למה את נראית כל כך שפופה, מה מעיק עלייך?" חייכה הזקנה אל העצבות ועודדה אותה לשפוך את לבה.
"אני פשוט... פשוט עצובה מאד..." ענתה לה העצבות בקול סדוק.

התיישבה הזקנה על אבן בצד הדרך וסימנה לעצבות להתיישב לידה.  "המשיכי, ספרי לי. מה כל כך מעציב אותך?" הפצירה בה הזקנה.
העצבות נאנחה אנחה מעומק הלב וחשבה - הייתכן שהנה  נמצא סוף סוף האדם שמוכן להקשיב לה? כל כך ייחלה תמיד לרגע זה...

"את יודעת" התחילה בהססנות, "זה פשוט בגלל שאף אחד לא אוהב אותי...  זה הייעוד שלי בחיים - לבוא לתוך בני האדם, לשהות אתם תקופה מסוימת, ואז להמשיך הלאה למקום אחר.  אבל בכל מקום שאליו אני מגיעה אנשים נרתעים ממני, פוחדים ממני כמו ממגיפה.  בכל מקום אומרים לי: עופי מכאן, החיים הם שעשוע, לא רוצים אותך כאן וצחוקם המזויף צורם לי באוזניים...  הם מעמידים פנים של חזקים, בולעים את הדמעות, הכל כדי לא לחוש בי.  אינך יכולה לתאר לעצמך מה הם עושים כדי לא לחוש בי - שותים עצמם לשכרה, מעשנים את מוחם לאבדון... סמים, סיגריות, קניות, הסחות דעת - הכל רק לא לחוש בי.  נמאס לי להרגיש כל כך לא רצויה, זו הסיבה לעצבוני."
האישה הזקנה ליטפה את ידה של העצבות וחיבקה אותה בכתפיה. "כן, פגשתי בחיי הרבה אנשים כאלה."

העצבות השתוחחה עוד יותר והתכווצה אל תוך עצמה.
בדמעות שוברות לב אמרה לזקנה: "כל מה שאני רוצה זה רק לבוא ולהיות אתם קצת.  אני רוצה לעזור להם.  כשאני קרובה אל האדם, הוא יכול למצוא את עצמו, להתחבר לעצמו.   אני רוצה לעזור לאדם לבנות קן שבו יוכל להניח את פצעיו.  כשאני לידו האדם יכול לבכות, והבכי והדמעות שוטפים את פצעיו ומרפאים אותם.  אבל אנשים לא רוצים את עזרתי, הם מגרשים אותי מפניהם, ובמקום להניח לפצעים להגליד ולהיעלם, הם חובשים אותם בתחבושות של אירוניה וציניות שמסתירות את הצלקות.  הם מקיפים את עצמם בשריון מגן של מרירות שלא נותן לכלום לחדור פנימה - לא לרע, אבל גם לאלטוב.  איך אני יכולה לחיות כך את חיי?
הזקנה חיבקה אותה עוד ואמרה לה: "תבכי, תוציאי הכל."

והעצבות בכתה.
בתחילה התייפחה חרישית, ואחר כך הלך וגבר בכיה עד שהפך לנחל שוטף של דמעות.
האישה הזקנה אימצה את העצבות אל חיקה החמים, וליטפה את ראשה כמנסה לנחמה.
כמה רכים ונעימים ליטופיה, חשבה העצבות העצובה. כמה מנחמים ומעודדים.
"תמשיכי לבכות, עצבות יקרה שלי, עד שייגמרו דמעותייך.  אחר כך שכבי ונוחי קצת, עד שתאספי כוחותייך בחזרה.  את זקוקה להם כי דרך ארוכה עוד לפנינו."
ובאמרה כך המשיכה הזקנה ללטף ולחבק בעדינות את העצבות הבוכייה, עד שזו נרדמה.

כשפקחה את עיניה לאחר מספר שעות, שאלה הזקנה: "התאוששת? את מסוגלת להמשיך בדרך?" 
התפלאה מאד העצבות ולא הבינה על מה מדברת הזקנה.  "למה את מתכוונת? לאן אני הולכת מכאן?"
ענתה הזקנה: "את לא הולכת לבד לשום מקום.  יותר לא תלכי לבד לעולם.  מעתה שתינו צועדות לכל מקום ביחד."
שאלה העצבות בתדהמה: "אבל מה פתאום? מי את?"
הזקנה השיבה לה חיוך זוהר ומאושר כשל ילדה קטנה ועליזה: "אני חביבתי היאומספרים שמאז, דרכיהן לא נפרדו.

מאז אותו יום העצבות והתקווה צועדות יחד במשעולי החיים, מרפאות ומנחמות, מלמדות את בני האדם על עצמם ועוצמתם


"אל תטעה בין שברון-לב לבין דיכאון. דיכאון הוא כעס, תלונה נגד האל משום שלא נתן לך את מבוקשך. אך כשלבך שבור, דומה אתה לילד קטן הבוכה משום שאביו נמצא רחוק ממנו." (רבי נחמן מברסלב)

"לא אומר לכם לא להזיל דמעה, משום שלא כל הדמעות רעות הן." (גנדאלף, מתוך שר הטבעות)

שבת שלום!!!